תיקו אורגזמות

דואגים "להגמיר" את בן/בת הזוג אחרי שגמרתם?
מצפים מבני הזוג להשוות אורגזמות?

נשאלת השאלה: למה?

מתחשבנים


בואו נדבר רגע בכנות – זה נעים לכם?

עם יד על הלב, אחרי אורגזמה טובה ומשחררת, לא היית מעדיף לצלול לתוך ענן הנעימות והרגיעה ולא "לארגן" לזוגתך אורגזמה בכל מיני דרכים?

ואת, האם נעים לך בגוף להמשיך להיות נחדרת אחרי שכבר גמרת? 

אם זה נעים ומתאים לכם – סחטיין. אבל אם זה אפילו קצת מאולץ ומאומץ – המאמר הזה בשבילכם:

בקרב המוני זוגות זה הצפי והנוהג: לדאוג זה לזה לסיים מפגש מיני באורגזמה.
על פניו, זה נוהג מלא בהתחשבות ונתינה. מה יותר אצילי ונדיב מלהשוות אורגזמות?
"מה אני אשאיר אותו ככה?"
"מה אני אצא אגואיסט?"
אלו מחשבות שלרבים מאיתנו יש.

בפועל המנהג להשוות אורגזמות יוצר לא מעט סיבוכים.
אחרי אורגזמה משחררת, הגוף שלנו מתארגן לרגיעה. כמויות האנרגיה העצומות שזרמו בתוכו מתמתנות.
קצב פעימות הלב יורד, הנשימה נרגעת, האיברים הזקפתיים (פין, דגדגן) נרפים.
הנחיתה מאורגזמה יכולה להיות חוויה נעימה ומתוקה.
הגוף שלנו שמח לנוח במצב הזה, לווסת את עצמו מחדש, להרפות מהכל.

בזמן עוררות מינית אנחנו שטופי הורמונים שגורמים לנו להנות ממראות, ריחות וטעמים, שבמצב רגיל לא היו מרגשים אותנו, אולי אפילו היו דוחים ומרתיעים. אנרגיה מינית נותנת לנו כוח ותנופה לתנועות ותנוחות שבבכל מצב אחר היו מאתגרות אותנו.

כשאנחנו ממשיכים לעסוק בפעילות מינית ללא עוררות מינית – אנחנו נהנים פחות ומתאמצים יותר. 

הצורך להשוות אורגזמות גורם לנו לפעול בניגוד לרצון ולצורך הגופני שלנו.
והגוף אומר את דברו – יובש מעקצץ וכואב מופיע בנרתיק, עייפות וקוצר רוח מופיעים, ויש תחושה כללית של מאמץ ומיאוס. כל אלו ישפיעו גם על החשק שלנו לקראת המפגש המיני הבא.

אז למה אנחנו עושים את זה?


אצילי ונדיב או מרצה ומקריב?

אנחנו חיים בתרבות התפיסה המינית בה מצומצמת ומעוותת.
אנחנו נוטים לראות באורגזמה את תכלית המפגש המיני, שיא השיאים, פסגת העונג, הזכות והחובה של כל משתתף במשחק המיני. אם לא היתה אורגזמה בסוף – כל העונג והחיבור שחווינו לאורך מעשה האהבה לא שווים כלום. 

שמעתי פעם ידיד חכם שאמר שנהיינו "קבלני אורגזמות".
אני לא יודעת עבור מי אנחנו עובדים, אבל אין ספק שאנשים רבים מרגישים לחץ וחובה לספק את הסחורה.

זוגות רבים פיתחו דפוסים והרגלים קבועים במיניות שכל תכליתם "להבטיח" אורגזמות. למשל: הוא קודם כל מביא אותה לאורגזמה באופן אוראלי, ואז חודר אליה וגומר. או, הוא גומר, ואז היא שולפת ויברטור. זוגות רבים מונעים מעצמם הרפתקאות חדשות, ונצמדים "למסלול הבטוח" רק כדי לא להסתכן במין ללא אורגזמות. 

שלא תבינו, אני בעד אורגזמות! אורגזמות זה כיף, משחרר וגם מאוד בריא!
אבל כל כיף מתקלקל כשהוא הופך לחובה, וכשנכנס מתח לתמונה.
ואורגזמות נשיות במיוחד – ככל שילחיצו אותן, כך הן יבוששו לבוא. 

ויתירה מכך – אין דין אורגזמה מאולצת שהושגה במאמץ ובלחץ, כדין אורגזמה נובעת, שמפעפעת  מתוך הגוף מעצמה, בנחת ובנועם. 

אני מזמינה אתכם פשוט להתנסות. שחררו את עצמכם מחובת האורגזמות, ותראו מה יקרה.

ו… הוא לא יתפוצץ?

מה עושים עם כל החרמנות שנשארת בגוף אם לא גומרים? ומה לגבי כאב ביצים? וקושי להירדם?


יום לפני הרצאה שנתתי על מיניות קשובה, ניסים ואני עשינו אהבה, והוא בחר שלא לגמור. כן, זה בהחלט קורה לנו לפעמים. אחרי שעה צילמתי אותו יושב על הספה וזולל גלידה, מבסוט חאלאס, והוספתי למצגת, רק כדי שתהיה לי הוכחה – הנה גבר שנשאר בחתיכה אחת, בריא למראה, אפילו רגוע ונינוח, אחרי מפגש מיני סוער שלא הסתיים באורגזמה. 

במילים אחרות – זה אפשרי. אם נשחרר את הקיבעון המחשבתי, את התחושה שמגיע לנו ואת הפחד מה יקרה לנו אם לא נגמור, נגלה שהגוף יודע להוריד אנרגיה מינית גם ללא אורגזמה.  למעשה אם אנחנו לומדים להסתנכרן, האנרגיה המינית עולה ויורדת בתיאום אצל שני בני הזוג. וכך גם אם רק אחד מהם גומר – שניהם יחוו רגיעה.

כאב ביצים הוא תוצאה של ריכוז כל האנרגיה המינית באזור איבר המין.
נשימה עמוקה ופתוחה, ורשות עצמית להשמיע קולות ולנוע בחופשיות תזרים את האנרגיה בכל הגוף ותמנע לרוב כאב ביצים. 

וכמובן, במקרה  שהגוף ממש דורש אורגזמה, אתם כמובן מוזמנים לשרת את עצמכם.



ו…. היא לא תתאכזב ממני?

האם היא לא תתבאס עלי? האם הוא לא יתעצבן? ומה זה אומר עלי, ועל המאהב שאני, אם האישה שלי לא גמרה?

אם עד היום ההסכם ביניכם היה לספק זה לזו אורגזמה בכל מחיר, הפרה חד צדדית ומפתיעה של ההסכם בהחלט יכולה לגרור תרעומת, ובצדק. 

זו הזדמנות מופלאה לשיחה כנה, שבה תשתפו שזה לא הכי נעים ומתאים לכם , ובהזדמנות תתעניינו גם מה המצב בצד השני, ואיך הוא מרגיש כשנדרש לעשות "השלמות" אחרי שגמר.
דברו גם על האתגרים להישאר ללא אורגזמה, ועל הרגשות שזה מעלה בכם.
דברו וחישבו על דרכים והסכמים שיכולים להיות נעימים ומתאימים יותר, לשניכם. 

הסכימו לפתוח את הראש לאופקים חדשים וללמוד דברים חדשים כמו סנכרון, רב אורגזמיות, והרחבת המנעד המיני שלכם ליותר מ"דרכים אפקטיביות להשגת אורגזמה". אם אתם נתקלים באתגרים חוזרים ונשנים כמו פער גדול בקצב ההתעוררות והפורקן (מה שפעמים רבות מזוהה כ"שפיכה מוקדמת" או "קושי בהשגת אורגזמה") יכול להיות שזה הזמן לטפל בזה, במקום להמשיך ליצור מעקפים. 

גמרתם? אני עוד לא

דבר אחרון – ככל שתהיו פחות במתח, פחות במאמץ ופחות בריצוי – כך המיניות שלכם תשגשג, תתפתח ותרצו לשוב זה לזרועות זו (או זה) שוב ושוב. 

שלכם באהבה, 

סמדר.

 

"אני לא הצעצוע שלך, ילד מטומטם!"*

התרסה, הכללה והשמצת גברים… נו, אפשר אולי להתקדם?
נשיות פוסט-קורבנית מחכה לנו באופק!

בקבוצת פייסבוק סגורה המונה מעל ל-100,000 נשים, נכתב הפוסט הבא:
"גברים הכי טובים ב…."

אני גוללת קילומטרים של תגובות לפוסט הזה. מאות תגובות. וזה פחות או יותר המגוון:

לזיין ת'שכל
לגרבץ
להתלונן
לשקר
לעצבן
להעביר ביקורת
להפליץ
לבגוד
לבהות
לחפור
מאה אלף נשים בקבוצה ולאף אחת הדיון הזה לא מרגיש בעייתי.

דמיינו פוסט עם תגובות כאלה שעוסק בנשים, במזרחיים או בהומואים. לא עולה על הדעת שיח אלים, מכליל ומתנשא שכזה, עובר בלי למשוך אש. אבל על גברים מותר, אולי אפילו – מתבקש. נדפוק כי נדפקנו, לא?

כבר כמה שנים שאני מפתחת אוזן רגישה לדיבור נגוע אודות גברים.
בבדיחות, בשירים, בשיחות חולין, בתקשורת, בפייסבוק.

נראה שבגדול כתרבות אין לנו דעה טובה במיוחד על המין הגברי.
ילדותיים, חרמנים, אלימים ונכים רגשית– אלו ההכללות הרווחות, ונשים וגם גברים מרגישים לגמרי בנוח להביע אותן. מדהים במיוחד השימוש במילים "אלימות" ו"גבריות" כמעט כבמילים נרדפות.
שיח מכליל ומשמיץ אודות גברים קורה בכל מקום והוא עובר מתחת לרדאר שלנו. הוא שקוף לנו מרוב שהוא נחשב לגיטימי וסביר.

"אתה טיפש ממש כמו הטלפון החכם שלך"*

ולמה שלא נרד על גברים? הם הרי חזקים, פריווילגים ולא מרגישים כלום, אז זה ממילא לא יזיז להם, נכון?
ואנחנו ספגנו את כל השיט מהם, ונמאס לשתוק ולהיות נחמדות, אז יאללה ניכנס בהם, נכון?
כי יש לנו כוח! ואנחנו לא מהססות להשתמש בו! ועכשיו תורנו להשפיל, להחפיץ ולסרס! ולהפוך להיות כל מה שיצאנו נגדו.

"אישה מופלאה, אל תשכחי לעולם – את אלוהית והוא עוד יתחרט"*

אני חושבת שיש לנו פה רגע של הזדמנות היסטורית.
קמפיין me too סוף-סוף שם על השולחן את האמת המושתקת, ואף אחד כבר לא יכול להתעלם מהעובדה שהתרבות שלנו לוקה במחלת מין קשה, שדורשת טיפול מיידי ועמוק. אבל מי שחושב ששנאת גברים והתלהמות נשית יביאו אותנו לשם – חי.ה בסרט. העמקת התהום בין גברים לנשים היא לא הכיוון.

נטע ברזילי, כפרה עליה, באמת מקסימה ומעוררת השראה. לא ברור לי למה שמו בפיה את ההתרסה המקושקשת והילדותית הזו. זו "התשובה ל- me too"?
סליחה, אני באמת לא הצעצוע שלכם! לא תשחקו בי בעוד סבב של מלחמת המינים, גם אם הפעם אני "בצד הצודק" או אפילו "בצד המנצח".

אחיותיי הנשים – יש לנו כוח! כן,  סוף סוף!
הקול שלנו חוזר אלינו, והוכח כי אנחנו יכולות לומר את האמת שלנו גם כשהיא מרעידה את האדמה. בואו נשתמש בכוח הזה בתבונה של מנהיגות כדי ליצור חזון חדש של הקשבה, כבוד וריפוי. בואו נשתמש בו כדי לסיים את המלחמה, לא כדי ללבות אותה.

פחות לדבר על גברים ויותר לדבר עם גברים – לדבר את הפגיעות, את המורכבות, את הרגישות והיופי של כולנו. לדבר ולהקשיב. ולהתחיל לטוות חוטים של אמון וקרבה.

ואפשר, בתור התחלה, לנקות את הדיבור שלנו, האישי והציבורי, מהכללות מקטינות, מעליבות ואלימות כלפי גברים.

המילים שלנו יוצרות את העתיד, ואם אנחנו כאלה אלוהיות – בואו נברא משהו טוב. נדבר גבריות מצמיחה, נדבר גברים של אהבה. הם כבר כאן, הם תמיד היו, הם השותפים שלנו,  וככל שנדבר אותם הם יהפכו למודל מרכזי לגבריות חדשה ומיטיבה.

*הציטוטים באדום מתוך השיר TOY ,המייצג את ישראל בתחרות האורויזיון 2018. כן באנגלית זה עובר חלק יותר…

בתמונה: להיט ענק של מגאן טריינור, מלמד איך לדחות מחזר בצורה מפלצתית ומשפילה. ויש עוד המון שירים כאלה. מוזמנים להוסיף בתגובות.

טיילור

 

אהבתם?
עוד תוכן מרתק בערוץ קרובים TV!