יום אחד מתעוררים ומגלים שיש פער עצום ביננו לבין בן הזוג. מה עושים?
איך מתקשרים את הפער הזה מבלי לפגוע, מבלי ליצור דרמות ובעיקר איך גורמים לו להבין?
אנחנו לעולם לא מפסיקים לגדול. אנחנו ממשיכים לעלות כיתות אפילו שבית ספר נגמר מזמן. אצל ילדים הגדילה מאוד ברורה, כי הם משתנים פיזית, אבל אצלנו השינויים הם בעיקר פנימיים והם לא קשורים באופן ישיר לגיל.
כשחיים ליד בן זוג זה מורגש כי לא תמיד גדלים ביחד ואז נוצר פער. העניין הוא שאנחנו לא תמיד יודעים לזהות שגדלנו. זה בעיקר מתבטא בכך שפתאום אנחנו לא מבינים מה אנחנו עושים פה ואיך חיינו כך עד עכשיו ואיך אפשרנו לבן הזוג להתנהג אלינו כך כל השנים ומצפים שהוא, או היא מיד יתאימו את עצמם להבנות החדשות שלנו וישתנו ואפילו שוקלים ברצינות פרידה.
אין לכם אחריות על הגדילה של בן הזוג שלכם. אתם לא יכולים לגרום לה לקרות. היא קורת מעצמה כאשר האדם מוכן. יש לכם אחריות רק על עצמכם והאחריות הזאת היא קודם כל נאמנות לעצמכם. תפקידכם לשים את עצמכם במקום הראשון ולהתחשב קודם כל בכם. כשתעשו זאת יהיה מאוד ברור לבן הזוג איפה אתם והוא יוכל לבחור האם הוא רוצה לפעול כדי לנוע למקום שלכם או לא.
לדוגמה, אתם מזהים פער בינכם במיניות. אתם חווים שבן הזוג לא קשוב אליכם. אתם רוצים לאט ובעדינות ובן הזוג "מתנפל". במקום לשלוח את בן הזוג לטיפול, היו נאמנים לעצמכם ואימרו בכבוד ובעדינות מה הצורך שלכם. בכל פעם שלא תהיו נאמנים לעצמכם אתם מזיקים לעצמכם ולבן הזוג ומגדילים את הפער בינכם. כשתהיו נאמנים לעצמכם הוא יוכל לבחור ללכת לטיפול בעצמו.
יש בינכם חוזה לא כתוב. החיבור שלכם הוא לא סתמי. בן הזוג שלכם הוא האדם המדויק ביותר להתפתחות שלכם ואתם עבורו. הגדילה שלכם היא הרבה בזכות החיבור בינכם ועל כך מגיעה לו תודתכם. לכן תקשרו איתו באדיבות ובכבוד מבלי לשפוט או להאשים. אימרו מה אתם צריכים ממנו, ספרו לו איך יוכל לתמוך בכם.
אתם גדלתם ועינכם נפתחו רק עכשיו. רק לפני רגע הייתם בורים גמורים בדיוק כמו הבור הזה שלידכם שלא מבין מה אתם רוצים ממנו.
אם גדלתם מזמן ופחדתם להגיד לבן הזוג אז של מי האחריות? מי מכם הרחיב את הפער?
ולבסוף, שימרו על תקשורת פתוחה בנושאים הכואבים. זאת לא חכמה לדבר על ענייני היום ועל הדברים הנחמדים. זה לא מה שעושה אתכם חברים אמיתיים. הפסיקו להימנע מלדבר על מה שכואב, אפילו אם זה מפחיד ולא כיף.
אם אתם רוצים לבנות בניין חזק ויציב שיתמוך בכם שנים רבות התרגלו לדבר על הדברים הכואבים. זה עניין של מיומנות ותרגול. אולי כבר חטפתם מכה. אז מה. אם שוב ושוב אין עם מי לדבר, הרי ממילא זה יבהיר לכם שזה לא בן הזוג שאיתו תרצו להישאר.
כמה פשוט ככה מאתגר.
יש לכם עוד הבנות על תקשורת במצב של פער? אשמח לשמוע מכם.
שלכם,
ניסים